תנ"ך על הפרק - במדבר יט - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

במדבר יט

136 / 929
היום

הפרק

פָּרָה אֲדֻמָּה, טֻמְאַת מֵת

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃וְ֠כִבֶּס הָאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי׃וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
זאת חקת התורה. פי' רש"י שנאמר בה חוקה לפי שאומות העולם מונין בה את ישראל וכו'. וכתב הרמב"ן ומה שמונין יותר בפרה מבשאר קרבנות שמכפרים ויש מהם שמטהרים כקרבנות הזב והיולדת לפי שהיא נעשה בחוץ ונראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והפרשה הזאת תשלים בתורת כהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שטהרתן של ישראל תהי' ע"י הכהנים. ופי': זאת חוקת התורה אשר צוה ה'. אשר צויתי כמו ואל משה אמר עלה אל ה' וכמו נשי למך. אי נמי מקרא מסורס הוא דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו כי משה הוא העיקר. וטעם: אליך. שיעשו כן במדבר לשעתם ואחר כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחוקת עולם לדורותם. ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו. או ונתתם לרבים עכשיו ולדורות כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם: לא עלה עליה על. כתיב חסר לומר אפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה: ונתתם אותה אל אלעזר. פירש"י מצותה בסגן. וכתב הרמב"ן לא שיהא עיקר מצותה לעולם בסגן יותר מבכהן גדול או כהן הדיוט דהא פליגי בה תנאי בספרי איכא מאן דאמר לדורות בכהן גדול ואיכא מ"ד בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אלא הוראת שעם היתה שציותה תורה שתהיה באלעזר והוא הי' סגן והוצרך לומר כי המצוה הזו לעומק סודה ראויה לינתן לגדולי כהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש השם המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי ר' משה הדרשן ומסברא דלדורות הי' בכ"ג כמו עתה שהיתה ע"י הגדול שבכהונה אחר אהרן כן תהיה לעולם ע"י הגדול שבכהונה והוא כ"ג כסתם משנה במסכת פרה פרת חטאת ששחטה שלא בכ"ג פסולה ור' יהודה מכשיר: ואם לא יתחטא וגו'. פי' הרמב"ן בא לומר אע"פ שכבר כיבס במים כמו שמפורש בשאר טומאות שצריכין כיבוס דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו אעפ"כ מטמא מקדש כאלו לא טבל. וזה פי': עוד טומאתו בו. כל זמן שלא נתחטא: את משכן ה' טמא. פי' את אשר במשכן טמא. כמו הדרך ילכו שחסר אשר: אדם כי ימות באהל. דיבר הכתוב בהווה על אדם שמת באהל וה"ה אם מת בחוץ והכניסוהו לאהל: כל הבא אל האהל וכל אשר באהל. הכלים אשר בתוכו והאהל עצמו בכלל זה כדכתיב והזה על האהל. והזכיר הכתוב אהל לומר שהוא עצמו טמא ז' וצריך הזאה. ועוד שישראל יושבי אהלים היו במדבר ודיבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות וה"ה לבית ולכל המאהילים שמביאין את הטומאה על כלים ונפשות ששם אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה כלל: בחלל חרב. כתב הרמב"ן דיבר הכתוב בהווה וה"ה לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלות מטמאות. ורבותינו דרשו מפני ייתורו שהחרב הרי הוא כחלל: ונתן עליו מים חיים אל כלי. לכאורה מפשט הפסוק משמע שיתן המים על האפר ואינו כן אלא שנו רבותינו שהנותן אפר תחלה ואח"כ מים פסול מדכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותו בכלי אלא כך פי' הפסיק ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו: כי את מקדש ה' טמא. פי' כאשר מקדש ה' טמא כמו כי יקרא קן צפור. והזכיר הכתוב כרת ב' פעמים ועל דעת רבותינו לחייב במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים. ואפשר כפי פשוטו כי את מקדש ה' קדשי הקרבן כי כבר חייב כרת באוכל מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו וכאן חייב על מי שלא נתחטא ביום ג' וביום ז' אע"פ שטבל ויהיה מקדש קדשי ה' כמו את מקדשו ממנו ופירש כרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו. והנכון בעיני כפשוטו כי הכרת הראשון בנוגע במת כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש והשני במאהילים שלא נגעו כי פי' ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך